לפני כמה ימים עברתי על אתר "הידען", (אגב, זהו אתר נפלא להעשרת ידע בהמון תחומים), ונתקלתי בכתבה שכותרתה: "ראש מטה חיל האוויר, תא"ל טל קלמן, בכנס החלל הבינלאומי: "הידיד של היום יכול להיות האויב של מחר" וכמו שהראש שלי עובד, ישר חשבתי על… ספורט!

בספורט של ימינו, בוודאי בספורט המקצועני, שחקנים עוברים מקבוצה לקבוצה. "ההחלטה" של לברון היתה דוגמה, אולי קיצונית בהד התקשורתי שסבב אותה, אך בעצם, המעבר של שחקן מקבוצה לקבוצה הוא עניין של יום-יום, נורמלי ומקובל לחלוטין. גם הגינויים שהיו ל"החלטה", לא היו על עצם זכותו של לברון לעבור קבוצה, אלא בעיקר על האופן בו זה נעשה.

כשאני הייתי צעיר יותר, זה היה עולם אחר. אם גדלת בקבוצה כלשהי, היה לך קשה מאוד לעבור לקבוצה אחרת.  ואם "אתרע מזלך" והיית כוכב הקבוצה, ה"סמל" שלה, זה היה כמעט בגדר משימה בלתי אפשרית. לכו למשל לאתר המוזיאון של בני יהודה שם תוכלו לקרוא מה קרה כשכוכב בני יהודה, אהוד בן טובים, הועבר לבית"ר ירושלים בתחילת עונת 1979. אני מצטט מאתר המוזיאון:

"למחרת אוהדי בני יהודה מתעוררים לבוקר ראשון ללא המלך, מיד סגרו מאות מאוהדי בני יהודה את הרחובות בשכונה, רחובות האצ"ל וההגנה נחסמו לתנועה, צמיגים הובערו וכח משטרה גדול החל לפזר את המפגינים בכח, הושמעו איומים על חיי אנשי בית"ר ירושלים ואוהדים רבים הבטיחו לבצע מעשים שלא יישכחו. האוהדים חילקו כרוזים בגנות ההנהלה ברחבי השכונה, האוהד קזום: "בהלוויה של אבא שלי לא בכיתי כמו שבכיתי שאהוד עזב.

בן-טובים מתחיל לעכל את המצב ומבהיר בכלי התקשורת: "אם תיפול שערה אחת מראשו של אוהד כלשהו או אדם כלשהו בבית"ר ירושלים או בבני יהודה, אני פורש מכדורגל!".

אבל הארועים בשכונה נמשכים, אוטובוסים לא הורשו להיכנס לשכונה, ברחוב האצ"ל ריח הצמיגים, חלונות ראווה שבורים, אנשי ציבור מנסים להרגיע את הרוחות, אך ללא הועיל. הנהלת בני יהודה התכנסה לישיבה לילית, בה סוכם כי תעשה פנייה לבית"ר ירושלים דרך המתווך יוסי גיל, כדי להחזיר את אהוד הביתה."

ואהוד אכן חזר, בית"ר פוצתה כספית, אבל המעניין ביותר הוא מה אהוד עצמו אמר אחרי (הדגשות שלי), שוב מאתר מוזיאון בני יהודה:

"אחרי כל הסיפור עם בית"ר חזרתי הביתה וידעתי שהכל נקבע לי מלמעלה: הגורל שלי הוא בני יהודה והחיים שלי שם. חזרתי בשביל הרבה פחות כסף ואחר כך לא עשיתי כסף במועדון. בזה נגמר העניין, אני לא מצטער על שום דבר שעשיתי וזה גם לא יעזור לי. אבל האמת היא שאם הייתי עובר לבית"ר ירושלים, היום הייתי מסודר כלכלית. לא האמנתי, אפילו בחלומות הכי גרועים, שהמעבר לבית"ר יוביל למה שקרה אז בשכונה. אם הייתי יודע על הבלגן שיהיה בעשרת הימים האלה, לא הייתי עובר מלכתחילה".

רק עשר שנים אחרי… הכול כבר השתנה: אפילו מיקי ברקוביץ', מי שהיה ללא ספק הסמל הגדול ביותר של מכבי ת"א כדורסל, עבר בשנת 1988 לשחק במכבי ראשל"צ ואחר כך בהפועל ירושלים. ואז, מיקי, הסמל, סיים את הקריירה שלו, אוי לאוזניים שכך שומעות, במדי… הפועל תל-אביב!

אז חייו של אתלט מקצועי בימינו הם פעם פה ופעם שם, ומי שהיו חבריך, יכולים ממש ממש תוך יום להפוך ליריבייך, שלא לדבר על העונה שעברה או העונה הבאה.

אז מה עושים עם "סודות מקצועיים"? עם "ספר התרגילים", עם הידע?

אם אתה חכם, כל הזמן יש בך פינה שבוחנת את חברי הקבוצה ומחפשת חולשות. החבר של היום, כבר אמרנו, הוא היריב של מחר. אתה משחק או מאמן ומזהה חולשות כדי להימנע מהן ולשפר אותן היום, אך גם כדי לנצל אותן מחר.

יש לזה השפעה? חייבת להיות לזה! החברויות שנוצרות, רוח הקרב, כל אלו הם בהכרח על תנאי, בהכרח עם תאריך תפוגה, שהוא אמנם לא בהכרח ידוע – אבל בהכרח עדיין מרחף כל הזמן ברקע, ומרעיל!

אז אני שואל את עצמי האם כאשר  ראש מטה חיל האוויר אומר "הידיד של היום יכול להיות האויב של מחר" הוא במקביל דואג לכך שיהיה לנו פיתרון יעיל לנשק שיימכר לידידים כיום.

ועוד, אני שואל את עצמי, איך זה משפיע על האופן בו מאמנים פועלים, על האופן בו שחקנים משתפים פעולה:

האם הם אכן מנטרלים עכשיו כל פגם שידוע עליו או שאולי הם "שומרים תחמושת" לגלגול הבא?